הסגת גבול במרחב וירטואלי 

החוק בישראל מתאים את עצמו לצרכים הטכנולוגיים המשתנים כמעט מדי יום, ובתי-המשפט מתחילים אף הם להכיר במגמה ולהתאים את עצמם לרוח הזמן. במקרה שקרה באחרונה אישר בית-המשפט, כי חדירה למרחב וירטואלי הינה כחדירה למרחב פיזי והנפגע ממנה זכאי לפיצוייים.

בהליך משפטי שבא על סיומו לאחרונה (ת.א. (ש'-ת"א) 6000/03 אבן חן נ' סויסה) ודן בסוגייה חדשנית בתחום דיני המחשבים (הסגת גבול במרחב וירטואלי) נידון עניינו של נתבע, בעל אתר אינטרנט, שחדר לאתר אינטרנט אחר ושלף משם ללא הרשאה רשימת לקוחות, תוך שהוא גורם לנזק ולקריסת האתר. מטרת הפעולה הייתה לשלוף שמות וכתובות של אנשים שיוכלו לשמש לקוחות פוטנציאליים של האתר התוקף.

נטל מידע באורח חד צדדי

בית המשפט קבע, כי הפעולות שנקט הנתבע חורגות משימוש רגיל באינטרנט, ומהוות עבירה על חוק הגנת הפרטיות ועוולה על פי פקודת הנזיקין. נקבע, כי
הנתבע נטל באופן חד צדדי מידע בעל ערך מסחרי ללא ששילם תמורה לבעל המידע, ובנוסף גרם נזק לבעל המידע עקב הנטילה האגרסיבית של המידע, שגרמה לקריסת האתר.

עוד נקבע, כי למרות שמדובר בתחום הווירטואלי, הרי שהתחום מופעל על ידי תוכנות וקיימת גם החומרה, דהיינו המחשבים, השרתים, קוי האינטרנט ועוד. הנתבע התעלם מהנזק שהיה צפוי להגרם לתוכנה ולחומרה, וכמובן מעצם הפגיעה בפעילות של האתר המותקף. באופן אנלוגי, כך קבע בית-המשפט, ניתן להשוות את הפעילות שעשה הנתבע לכניסה למשרדי עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים שבמשרד המתחרה , תוך גרימת נזק למשרד עצמו וללא קבלת רשות.

אמנם הפריצה בוצעה דרך קווי אינטרנט פומביים וציבוריים, אולם אין בכך כדי להכשיר את הפעולה, למרות שלא נעשתה פריצה ממשית למקרקעין. לפיכך קבע בית-המשפט כי בוצעה עוולה של "הסגת גבול במיטלטלין".

בית-המשפט קבע כי מבחינה היסטורית, נעשה שימוש בעבר בעוולת הסגת גבול במטלטלין במקרים שבהם שכנים הפריעו לבעלי חיים במשק סמוך ללא גזילת בעלי החיים, אלא לדוגמא, על ידי גירושם מהמרעה. העוולה התיישנה וכמעט שלא נעשה בה שימוש במשך שנים רבות מאחר שהרלוונטיות שלה פחתה מאוד. אולם עידן המחשבים והשימוש באינטרנט גרם לתחייה מחודשת של העוולה, וכעת נעשה בה שימוש בין השאר בארצות הברית במקרים של פגיעה בקווי תקשורת ואינטרנט, בשרתים ומחשבים, ומופיע בפסיקה האמריקנית.

בית-המשפט הוסיף והתייחס אף לחוק הגנת הפרטיות. בחוק זה מוגדרת "אבטחת מידע" בין השאר כשימוש או העתקה, והכל ללא רשות כדין. חוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות בין השאר כהעתקת תוכן של כתב שלא נועד לפרסום או שימוש בתוכנו בלי רשות מאת הנמען או הכותב.

כמו-כן קובע החוק כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודות הנזיקין יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה. לשון החוק מוסיפה וקובעת גם סנקציה פלילית, לפיה הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, דינו מאסר חמש שנים. לפיכך קבע בית-המשפט, כי גם לפי חוק הגנת הפרטיות מהווים מעשיו של הנתבע עוולה לפי פקודת הנזיקין מו גם הפרה של חוק הגנת הפרטיות, הקובע כי לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

האינטרנט אינו תחום מופקר

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי האינטרנט אינו תחום מופקר שבו רשאי כל אחד לעשות כחפצו. אין אדם רשאי לשבת במשרדו להפעיל את המחשב לפי הבנתו תוך כניסה לאתרים ברשת , שלא בדרך המקובלת כגולש רגיל . אין לאפשר חדירה לאתרים לצורך הוצאת מידע מסחרי שאינו גלוי וזמין, כמובן שאין להתיר גרימת נזק לאתרים ברשת. כשם שאין להיכנס לחנות וליטול מצרכים ללא תשלום כך אין להיכנס לאתר וליטול מידע מסחרי ללא תשלום.

גם חנות היא מקום ציבורי שהציבור רשאי להיכנס אליו בדומה לאתר אינטרנט, אך בכניסה יש לשמור על הכללים המקובלים. יש להבחין בין מידע חופשי המצוי בשפע ברשת, ובין מידע מסחרי שאינו זמין לגולשים רגילים בנוגע לנכסים של האתר עצמו. רשימת מנויים מהווה נכס של האתר שאינו נכס פומבי.

בסיכום, חויב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 שקל וכן 3,000 שקל הוצאות משפט.

לא התמודדו עם הסוגייה המעניינת

נראה כי בעניין זה לא התמודד בית-המשפט דווקא עם הסוגיה המעניינת, החשובה והנדרשת יותר, קרי: הסגת הגבול במרחב הוירטואלי עצמו במנותק מהתחום הפיסי. הקביעה כי חדירה לציוד חומרה מהווה הסגת גבול הינה ראויה וחשובה, אך מן הראוי היה כי בתי-המשפט לא יירתעו מקביעת תקדימים לעניין המרחב הווירטואלי ממש. סוגייה זו הופכת נדרשת יותר ויותר ולא תמיד ניתן לשייך אותה למערכות פיזיות אליהן "נוח" יותר מבחינה היסטורית להתייחס כ"מיטלטלין".

אין מניעה מלהתייחס למתחם וירטואלי ממש כ"מיטלטלין" לעניין הסגת גבול (כמו גם לעניינים אחרים). בימים אלה, בהם שמות מתחם (דומיין) הינם רכוש הפרט ושדרות האינטרנט מהוות לעיתים "נחלת הציבור", מן הראוי היה כי בתי-המשפט לא יימנעו מהתמודדות עם העניין עצמו - המרחב הווירטואלי במנותק מהחומרה התומכת (או שאינה תומכת) בו.

ייתכן שבקרוב והמציאות הווירטואלית עצמה תהפוך מציאות של ממש ולא ניתן יהיה עוד לחמוק מהתמודדות ישירה עם הסוגייה. מה יעשה בית-המשפט כאשר לא ניתן יהיה לשייך מרחב וירטואלי נתון לחומרה מסוימת? על בתי-המשפט להמנע מלכבול עצמם, בעניין זה, לפסיקה זרה בלבד שהרי גם עבורה מהווה תחום המחשבים חזית חדשה שטרם פותחה דיה. דווקא בתחום זה, בו הטכנולוגיה הישראלית נחשבת כמובילה, מן הראוי היה גם שבתי-המשפט "ירימו את הכפפה" ויפתחו "נתיבים" חדשים כ"אור לגויים".